כל סוף הוא התחלה: מדיטציית ״מוות״ מודרכת

 

כל סוף הוא סוג של מוות - של מי ומה שהייתי עד היום. בכל סוף יש פוטנציאל להשיל את מה שלא שלי ולהיזכר במה שכן. הפרידה הזו יכולה להציף בנו פחד מהלא מוכר, הלא ידוע. בתרבויות רבות המוות הוא סמל לשינוי והתפתחות. שער אל הגשר שמוביל לפרק הבא. כולנו חווים כרגע סוג של מוות - מות השגרה שלנו. זוהי הזדמנות לעצור ולהתבונן על הדפוסים שלנו בתוך שינוי. להעמיק את ההיכרות עם החלקים שנשארו איתנו לאחר שהופשטנו משכבות וקירות שעטפו אותנו.

“…לפחד (מהמוות) יש סיבות. הפחד עולה מכיוון שזה תמיד מישהו אחר שמת. אתם תמיד רואים מוות מבחוץ, והמוות הוא חוויה של ההוויה הפנימית. זה ממש כמו לצפות באהבה מבחוץ. אתם יכולים לצפות במשך שנים, אבל לא תלמדו כלום על מה היא אהבה. אתם תלמדו על צורות הביטוי של אהבה, אבל לא על האהבה עצמה. אנחנו לומדים באותה דרך על מוות. רק על צורות הביטוי שלו על פני השטח. הנשימה הפסיקה, הלב הפסיק, האדם כפי שנהג לדבר ולהתהלך איננו עוד: שוכבת שם רק גוויה, במקום גוף חי. יש רק תסמינים חיצוניים. מוות הוא מעבר הנשמה מגוף אחד לאחר. או במקרה של אדם שהתעורר לחלוטין, מגוף אחד אל הגוף של היקום כולו. זהו מסע נהדר, אבל אתם לא יכולים לדעת זאת מבחוץ. מבחוץ אפשר לראות רק את התסמינים. התסמינים הם מה שמפחיד אנשים. אלו שהכירו את המוות מבפנים מאבדים כל פחד ממוות.”

~אושו~

 

המוות הוא חלק מהחיים והם חלק ממנו. האחד לא מתקיים בלי השני.
הפחד ממוות הוא אחד הפחדים האנושיים הבסיסיים. את חלק מאיתנו הוא משתק, את חלק מאיתנו הוא מדרבן, לחלקנו הוא גורם להיצמד ליציבות ולחלקנו לברוח ממנה ועוד. במדיטציה ניפגש עם הרגע האחרון שלנו בקיום הזה. ניפרד מהגוף, המחשבות והרגשות. נפגוש את מה נשאר איתנו כשנפרדנו מכל אלו. נלמד להכיר את המוות כמדיטציה, כהזדמנות לתרגל את מה שמעבר לחיים ולמוות.

 

זוהי מדיטציה מודרכת בשכיבה, בואו בביגוד נוח.