הכירו את מיכה:

כל מקום שיש אידיאולוגיה אין אדם" (סימון דה בבואר)

ואני אומר (ואולי גם קצת רש"י) "כל מקום שיש דת אין אדם". 

שמי מיכה, גר בישוב עלי שבשומרון ונשוי לרונית. מילדות נדדתי בין ישיבות. מרכז הרב, המכינה בעלי, ישיבת איתמר וכו וכו. בחלקם לימדתי, בחלקם למדתי אבל בעיקר נפגשתי. 

נפגשתי בנשמות טהורות (לרוב יותר טהורות ממני) שענדו לחזה שלי (באונס קבוצתי) איזה כנפי גורו, ויחד הקמנו לעצמנו קבוצה של הלומי קרב.. המועדון של אלו בלי המועדון. 

למה הלומי קרב? כי בכל מקום שאליו הגעתי חוויתי מלחמות. מלחמה בעצמי ומלחמה באחרים והכל בשם האמת. בכל מקום אמת אחרת. והמשותף לכולן הוא חוסר הסיפוק שהן סיפקו לי. 

ואז גיליתי את תגלית חיי בדמות ריטה! "אי אפשר לאלף נמר". 

הבנתי שלא משנה כמה תורה זו או אחרת אמיתית, התשוקה, הרצון, נשאר אותו פרא נערי חסר גבולות , אותן פנטזיות, אותה המשיכה אל התהומות, יחד עם הסקרנות הרוחנית והנטיה המיסטית. הבנתי שהקונפליקט פה כדי להשאר.

שנים שהדבר המהיר ביותר במציאות היה האור. 

עד שבא סטיבן הוקינג ב' (כי א' כבר לא רלוונטי) וגילה שמהירות האור אינה קבועה וגם לא בלתי מנוצחת. 

כח המשיכה של החורים השחורים , והאנרגיה האפלה , משחקים מול מהירות האור איזה משחק מכור בו האור תמיד יפסיד (לא סתם קרא אלוקים לאור יום ...). 

 מה זאת אומרת? לפעמים, בטבע , חור שחור וחורי תולעת מהירים ואנרגטיים הרבה יותר מהאור. ואז לא משנה עד כמה האור יהיה קבוע ואנרגטי לכאורה, הוא ישאב לתוך אותו ריק חללי. לתוך אותה תשוקת המציאות. 

In your face Einstein.

"מה הוא חופר הזקן הזה?"

אז זהו. קצת דימיון ותראו את המקבילה המנטלית. 

אם נעמיד רצון מול שכל/אמת, מי מהם יהיה יותר אני? מי מהם ינצח בקרב האבוד מראש על הנהגת היצור שנקרא עצמי? 

כי אתה זה לא מה שאתה חושב. אתה זה מה שאתה משתוקק אליו. הרצון הוא היצר הבסיסי ביותר. הוא היצר שגורם לנו לצעוד את הצעד הראשון בחיינו (וכל אחד ואחד אחריו) הוא היצר המנשים והוא גם היצר שבמקרים מסוימים יכול לגרום לנו לחדול מהחיים. 

איך אמרנו? משחק מכור. 

זו היית נקודת השבר שלי. ברגע אחד נחשפתי לחטא הגדול של הדת. כל דת. ישיבות, מכינות וגם הנראטיב הדתי המונחל בדרכי נעם אמנם, ומתוך אמונה תמה! 

כסוג של אקסיומה אוקלידית, מי שרוצה ללמוד מחפש אמת, ומגלה לרוב ערכים ורעיונות גדולים, גדולים מהחיים... ואז, ברגע האמת, מגיע הקונפליקט. ונחשו מי מנצח. 

בכל פעם שחוויתי את המלחמה הזו אמרתי לעצמי, "טמבל. תראה איזה אוצרות. תראה איזו אמת. אם זה לא מספיק, אז מה כן?" 

ובסוף תמיד אותה תחושת פספוס. אותו אור שנלחם בחור השחור הזה. 

הרי למה אני מקשיב לפרשת השבוע? 

למה אני מתייגע אחר דברי חכמים?

כדי למצא את דרכי , את עצמי. לא כדי למצוא את חכמים. 

וזה לא באמת משנה. זה לא מה שיקבע. 

בסוף זה מה אני לא מה נכון! הרי בעשרת הדיברות נאמר "אנכי ה' אלוקיך"

" אנכי ה' אלוקיך". ולא אף אחד אחר. 

זוהי הבחירה החופשית. 

אם הייתי הבמאי במקום אלוהים, לא הייתי מרגיש הצלחה גדולה אם יצורי אנוש כמוני ממשים את החזון שלי לא מתוך הזדהות אינטימית אותנטית. כי אחרת מה זה שווה? אז מה זה משנה מה האמת אם האני, הרצון, התשוקה לא בעניין?? 

לדעתי המוני נוער מחונך נושא את הפציעות שלו מהפיגוע הזה! גילינו אחרי הרבה זמן מיותר , שחיינו בחטא. חטא ההתכחשות לחופש ולאני!!

לימדו אותנו שאין. אין מיסטיקה, אין רוח, אין מימד של קדושה, הכל נעשה משמים. הכל חיצוני לי. ואז אפילו האהבה והרומנטיקה ושות' (איף יו נואו וואט איי מין) נעשות רדודות.

תחשבו רגע על השאלה "מה שלומך". 

למה שואלים מה שלומך? למה לא שואלים "האם אכלת גזר?" הרי איזו מין שאלה זו? מה השלום שלך? מה זה אומר בכלל? 

שלומך מלשון שלמות. 

כי מה שלומך מכוונת לנו לנשמה. לחיים. בול למטרה. 

"מה מצב השלמות שלך עם החיים? עם עצמך?" או במילים אחרות- "האם אתה שלם?"

והחיים נמצאים בקונפליקט. לא מטר ימינה או שמאלה. וגם לא במרכז. אלא איפה ששניהם נמצאים ולא נמצאים והכל מעורבב ואינסופי. ואז הוודאות האחרונה שנשארת היא אני. כי "אני תמיד נשאר אני". ואני דבק בך נשמה ודבק בך אלהי ישראל לא כי אני הולך להשתנות ולהיות דוס! בחיים לא!! אתה אלוהים הוא הנפש והרוח שלי במקום שלי , אני מרגיש שאתה הנעלם הלא ידוע, הנפשרוחנשמה שלי. גם כשאני באור התכלת העזה(עמוס עוז), גם במרתפי האוונגרד והמהפכה. ולכן, לכן אני דבק בך. לא כדי להיות אמיתי ולא כדי לחזור בשום תשובה!!! אלא כי נפשי ורוחי- אתה הם. אז כדי להיות אני, אני צריך אותך (=אותי) גם בגיא צלמוות.

אם אתם מתעקשים, תקראו לזה רצון הקודש. 

ואפילו כדי לחיות בחטא , אני צריך את הנשמה הטהורה הזו.

למרבה הפרדוקס אולי, אני את אתה אתם כל מי שאני רואה עצמי חבר בשבט שלו, כולם הוגים בסודות וברזים כמו מול מראה, מנסים לזהות את עצמנו. להמציא את עצמנו. איך להיות יותר כמו שאנחנו עכשיו. זו נקודת השייכות שלנו. 

לסיום- בפשטות חשתי זמן מה שאני לא רוצה מה שרוצים בתי המדרש נעימי הסבר. הם מוצלחים מאוד, אבל משהו לא נראה לי. 

כי תגיד מה שתגיד אתה יש לך תורה. אתה בא ממשחק הכוחות הלגיטימי של מלחמת התרבות, אתה מוריד ידיים, בעדינות. 

אז לא. אני באתי אליכם ממקום הפוך. ממש הפוך. לא שונה, לא אחר, הפוך. 

אנחנו מחפשים איפה הזהות האותנטית והצבעונית שלנו מתחברת בגלל הקונפליקט. בגלל ההתנגדות שלנו ליהדות. להויה. 

וכמו שאומר הצדיק חנוך דאום: אני לא מאמין, אבל הם שם, בכל חטא אדם הראשון ובמבול ומגדל בבל ותיבת נח וסדום והר סיני , ובכתבי הארי והזהר, כל אלה מדברים עלי? 

אשכרה, אני חושב שהמשפט הזה הוא הביוגרפיה שלי. או אולי במבט קצת יותר מפרגן- דיוקן שלם שלי. כן, שלי. 

אז יש לנו "אנוכי השם אלוקיך", אה וגם ובלי מסכות חבר'ה. לא תעשה מסכה! וגם "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". אז קחו את כל אלה 

ותהיו אמיתיים. אל תהיו אמיתיים.

וכשאתם באים לדייט איתנו תבואו ותראו את הפנים שלכם. לא תקנו אותי עם קורבניות...

קיצר בואו לתוהו.