לפני 13 שנה התאהבתי לגמרי בהודו, סגרתי את הסטודיו ויצאתי לפנסיה. כל אותו זמן התגעגעתי לעצב בגדים, אבל החזקתי את עצמי קצר. רציתי ללמוד דברים חדשים ולתת לשינוי לקרות. אז קרו המון דברים (על כוס קפה...) והפכתי לאמא ואולי גם לבנאדם.
השנה הרשתי לעצמי לחזור לזירת הפשע, אבל בהגבלות חמורות. כמו שבעבר היה הדגש על יצור מסחרי ועל רווחיות, עכשיו אני מתעקשת להנות, ובודקת בכל שלב שכולם מרוצים, מרופה ואנטוני החייטים ועד לונה הבת שלי.
לא אמכור יותר לחנויות (היו יותר מ 50 בוטיקים שמכרו אותי אז), ואני רוצה להכיר את הנשים שאני מלבישה ולהקשיב להן. שיבואו אלי הביתה, שנכיר, אולי גם אמצא חברות חדשות. נשמע לי כמו תכנית טובה.
ועל הדרך, כדי שלא אשכח להודות תמיד על מזלי הטוב, אני רוצה לעזור גם למי שלא התמזל מזלו.
מי מכם מכיר מישהוא רעב באמת? בהודו זו מציאות יומיומית. עשיתי לי מנהג ותקציב קטן לקניית ארוחות לאותם אנשים. מי שראה ילד רעב מתנפל על חביתה לא ישכח זאת לעולם. רוצים גם? מבטיחה לשלוח תמונות של אמהות וילדים על בטן קצת יותר מלאה.
