לא ישבתי שנים במנזרי זן – ביפן, בסין, בוייטנאם או בבורמה. לא שמעתי את תורת הסוד מפי מורים קשישים בהרים. לא ביליתי חודשים או שבועות בשתיקה, וגם לא יצאתי מביתי לנדודים ביערות נידחים או במערות חשוכות בקצות העולם. לא גיליתי את האור וגם לא פיתחתי שיטה, ועל שמי אין גרסה של 'הדרך אל האושר'. למעשה, לא גילית דבר וחצי דבר. למדתי את החיים מן החיים. מילדי, מבן זוגי, מן ההליכה היחפה על שפת הים, מן המגע של כף הרגל בחולות שבלב הפרדסים, מן הריחות של הנחל, מציוצי הציפורים, מן השתיקה שגזרתי על עצמי, שרק בזכותה יכולתי לראות ולשמוע, אבל גם מן השיחה במכולת או בדרך לבית הספר. למדתי מהנשים ומהאנשים – תלמידים, שכנים, חברים, קרובים ומורים – אלה שבאו לשאול, לתהות, לשתוק, להתבונן, ללמוד, להקשיב ואלה שבנדיבותם באו לחלוק פיסה אינטימית של כאב. למדתי להקשיב וללמוד מכל מלמדי אלה, גדולים וקטנים, אהובים ואהובים פחות. כמיטב יכולתי השתדלתי ללמוד מכולם. מודה בקידה כנה וחרישית על המפגש עם היפה והכואב.
למדתי ולמדתי. אבל אללי, אני יודעת שאינני יודעת דבר. יודעת שעלי להמשיך וללמוד.ללמוד בלא לדעת, ללמוד לא לדעת. ללמוד להתפנות ולשכוח את הלמידה.
