אני רותם, בת 42, אמא לשירה, יובל וגלעד ואישה לזוהר.
עד לפני שa שנים הייתי עובדת סוציאלית, התגוררתי בבסיסי חיל האוויר בדרום הארץ, במעבר אחר זוהר, איש חייל-האוויר.
החיים היו נראים לי כמסלול ברור ובטוח ששיפוץ הרהיטים ואהבת האסטטיקה היוו תחביב שולי, הממלא בעיקר את קירות בייתי.
לפני 7 שנים, באמצע החיים, זוהר אובחן כחולה ALS (מחלת ניוון שרירים). מחלה ארורה וקטלנית שתוחלת החיים בה נעה בין 3-5 שנים.
מציאות החיים החדשה שלי- שלנו, הביאה אותי להחלטה כי אני מפסיקה לעבוד ועוברת להיות בבית עם זוהר, לטפל בו ובבירוקרטיה האינסופית.
בשנה האחרונה, לאחר ששני עובדים מטפלים בזוהר באופן מיטבי ולי נוצרו יותר ויותר בקרים פנויים, חשתי צורך למלא את החלל הענקי שנפער בי תוך רצון ליצור פינה אופטימית שלי ובשבילי...
מבלי לתכנן הגעתי אל המגירות... עולם חדש- אופטימי וצבעוני, מלא בדמיון החל ממלא אותי ואת בייתי.
"למגירה"- מבלי שבכלל התכוונתי, התקבלה באהבה ואהדה רבה ובכל יום מחדש גיליתי שעל אף הכאב הגדול בליבי, יש גם מקום לצבע ולחיוך.מקווה שגם אתם תמצאו ב"למגירה", לפחות חלק, ממה שאני מצאתי...
